עמודים זוכרים

עמודי הבטון שחיה רוקין יוצקת בחלל התערוכה נראים כיסודות הבניין המוכרים מהנוף העירוני ישראלי – בין אם אלה העמודים המופיעים בשלד של מבנה חדש ובין אם אלה עמודי בניין מתפורר שילדים שיחקו תחתיו עד לפני שנים לא רבות. החזרה לרכיב היסודי הזה מבקשת לעורר את השאלה בדבר הניסיון לייצר מקום קבוע ויציב לקיום החיים והבית, אך השארת העמודים חשופים ומלאי גידים מותירה את הניכור באוויר. במבט נוסף העמודים נראים כמשא שאפשר להרים (גם אם במאמץ רב) ולקחת למקום אחר. כשהם מצופים פיסות זהב הם מזכירים את ארון הברית הנישא במדבר. הם מעלים את האפשרות להתחיל מחדש עם הבסיס החומרי והצורני הפשוט ביותר, אך זהו בסיס שגם זוכר את העבר ונושא את התרבות. עמודי הבטון הם החלוץ שלפני המחנה כמו גם התהייה איך אפשר לייצר מקום שבו יוכלו החיים להתקיים.

סולחה 

ב"סולחה" חוזרת חיה רוקין לשאלת הקהילה ומקום המחיה ברגע משבר בסיפור התנ"כי של יונה הנביא. בספר יונה פרק ד’ קם יונה שמאס בבני העיר נינוה ובגורלם ומחליט לצאת אל מחוץ לגבולות העיר. יונה בונה סוכה במדבר, ואלוהים מצמיח מן האדמה שיח קיקיון שיצל עליו. למחרת שולח אלוהים תולעת המכלה את הקיקיון, וכאשר יונה בוכה על מר גורלו אלוהים מוכיח אותו על שוויתר על בני נינוה. רוקין רוכשת בעבודתה את זכויות השימוש של צל הקיקיון הצומח בשטחים נרחבים במיזם כלכלי לאנרגיה ירוקה בברזיל. בחזרה לקיקיון היא מבקשת לעשות תיקון כפול ביחס לשאלת מקום המחיה והבית, הן בדאגה המבקשת לחרוג מעבר לעניין הפרטי שהקיקיון הבודד מציע ליונה והן בדאגה לשימור האקטיבי של הקיקיון וצלו לאורך זמן רב ככל שניתן. הקיקיון מציע מקום מחיה זמני, והטיפול בו מציע את האפשרות להאריך את הזמן שניתן לשהות במקום על ידי גורמים חיצוניים. 

פרטים נוספים באתר של חיה רוקין