תכנית הקרנות  
הסרטים מוקרנים בלופ  
יום ג’- 52/50, אורי ב-און, 00’50 דקות - 2006
 יום ד’ - זועמים, אייל איצקוביץ, 00’60 דקות - 2006
יום ה’ - לראות אם אני מחייכת, תמר ירום, 00’60 דקות - 2007
יום ו’ - מחסומים, יואב שמיר, 00’80 דקות - 2003
שבת - Z32, אבי מוגרבי, 00’82 דקות - 2009

אורי בראון
בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל להקים את מִנהלת ההגירה או, כפי שהיא מכונה כיום, “יחידת עוז”. לרשות המִנהלת עומד תקציב נכבד, יחידות שטח וכלי רכב. בפי מהגרי העבודה נקראת היחידה “Fifty-two Fifty”, שכן לוחיות הרישוי של המכוניות מתחילות תמיד במספר 52, ומסתיימות במספר 50. במאי הסרט 52/50, אורי בראון, החליט למקד את סרטו באלימות שאותה מפעילים שוטרי יחידת עוז במבצעים ללכידת מהגרי עבודה השוהים בישראל באופן בלתי חוקי. לצורך הפקת הסרט גייס בראון סטודנטים מן החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ורכש מספר מצלמות וידיאו. הוא הקים מוקד טלפוני שתפקידו לרכז את הקריאות על פשיטות משטרתיות ולהעבירן לצוותי הצילום בשטח. במשך ימים ולילות יצא בראון, עם צוותי סטודנטים, לעקוב אחר פעילות משטרת ההגירה. צוותי הצילום בראשותו תיעדו פשיטות של יחידת עוז על דירות ועל קרוואנים שבהם מתגוררים זרים, ואת מעצרם ברחוב. הם תיעדו את סיפוריהם של המהגרים על אלימות השוטרים כלפיהם. הסרט מראה, בין השאר, כיצד משטרת ההגירה עוצרת לא פעם תושבים שאינם ישראליים ומתנכלת להם, רק בשל המראה הזר שלהם. כך במקרה של רופאה בבית החולים איכילוב, שנעצרה יחד עם בחור ישראלי שניסה להגן עליה מפני האלימות שהפעילו שוטרי היחידה. לבד מתיעוד הפעילות האלימה שמפעילה משטרת ההגירה, הסרט ביקש לבחון אם נוכחותה של המצלמה בעת מעצרם של מהגרי עבודה ונוכחות הסטודנטים תפחית את רמת האלימות שמפעילה משטרת ההגירה בעת המעצרים.

אייל איצקוביץ
אייל איצקוביץ, במאי הסרט זועמים, עוקב אחר חברי קבוצת הפעילים “אנרכיסטים נגד הגדר”. הסרט עוקב אחר סיפורם של ארבעה מחברי הקבוצה דרך מאבקם. פעילות הקבוצה נתקלה ונתקלת בדיכוי קשה מצד רשויות המדינה. מאות פלסטינים ועשרות ישראלים ואזרחים זרים נפצעו, ומאות מעצרים הובילו לעשרות רבות של כתבי אישום. אף על פי כן הקבוצה ממשיכה בפעילותה ואינה מוותרת על מסר הסירוב להיות אויבים ועל השותפות במאבק עממי בכיבוש. הסרט מתאר את פעילות הקבוצה ואת האלימות המתרחשת בשטחים; חזיון אימים שבו משתתפים חיילים, מתנחלים, פעילי שמאל ותושבי האזור הערבים. איצקוביץ נותן לתמונות, שהן לעתים חזקות ומזעזעות (במיוחד תצלומי העימותים בזמן ההפגנות), לדבר בעד עצמן, וכמעט אינו מתערב בסרט.

תמר ירום
בסרטה של תמר ירום, לראות אם אני מחייכת, עולות תמונות קשות מעדויותיהן של שש חיילות לשעבר, המתארות שיכרון של כוח וחוסר הבחנה בין טוב לרע בעת שירותן הצבאי, בכלל זה תצלומים עם גופות של נחקרים פלסטינים לאחר שעונו. הסרט מורכב מסדרה של ריאיונות עם נשים ששירתו בשטחים. שנים אחדות לאחר שירותן הצבאי הן מביטות לאחור על עברן הצבאי הרודף אותן, ומנסות להתמודד עם המציאות האזרחית בהקשר לזמן שבו שירתו כחיילות. מן המונולוגים של שש גיבורות הסרט עולים מצוקה, סבל ורגשות אשם. קשה להבין, כיצד נשאבו בקלות כזו אל תוך עולם של מעשי עוולה וגילויי אלימות של חיילים כלפי אזרחים ועצירים, מדוע שיתפו פעולה, ומדוע הסכימו להיות חלק ממערכת ההשתקה ששמרה על סודות הפלוגה?

יואב שמיר
בסרט מחסומים מתעד יואב שמיר חיילים, שהוצבו לשרת בשטחים והוטל עליהם לשמור במחסומים. כמו במקרה של יחידת עוז, גם כאן מתקיים מפגש עם קהילה שונה, כאשר לחייל היכולת לקבוע כיצד יתחיל או יסתיים יומו של הפלסטיני. הסרט מתעד את המפגש של חיילים ישראליים, המוצבים במחסומים שונים בשטחים, עם אוכלוסיה פלסטינית, המבקשת לעבור דרך המחסומים בין שטחי הרשות הפלסטינית לשטח ישראל וכן בין כפר לכפר ובין עיר לעיר בתוך שטחי הרשות. מן הצפייה בסרט עולה חוסר בהירות לגבי המדיניות או העמדה שאמורים החיילים לנקוט כלפי אוכלוסיה אזרחית. דומה שאין הוראה ברורה מה מותר ומה אסור במחסום, באיזו שפה מותר להשתמש, מי רשאי לעבור ומדוע. הסרט מציג את הבלבול שבו שרויים חלק מן החיילים, שניתן בידם הכח לשלוט בחיי אחרים, והם אינם יודעים כיצד להשתמש בו. בה בעת הוא מציג גם את מי שלוקח רחוק מדי את האחריות שניתנה בידיו, ומשתמש בה כדי להפעיל כוח ולהשפיל את הנזקקים לשירותי המעבר במחסום.

אבי מוגרבי
במוקד עלילת סרטו של אבי מוגרבי, Z32, עומד חייל לשעבר ביחידה מובחרת, שהשתתף בפעולת נקם על הריגתם של שישה חיילים ישראליים, פעולה שבה נרצחו שני שוטרים פלסטיניים. הוא מתוודה ומשחזר את אירוע ההרג בפני בת זוגו ובפני הצופים. עדותו מתייחסת לחלקו ברצח ולתחושות הטעונות שהוא נושא על גבו מאז התקרית. בסרט חוזר החייל-לשעבר ומשחזר את ליל האירוע פעמים מספר בפני חברתו לחיים. בנוסף, הוא חוזר למקום האירוע בחברת מוגרבי ומשחזר בפניו את פעולת הנקם. בדומה לשחזור רצח שאינו קביל כראייה משפטית, אך משמש כהודאה בביצוע הרצח, גם אם אינה הודעה משפטית, הרי גם במקרה זה השחזור והחזרה על מהלך ביצוע ההרג משלבים בין האשמה האישית לאשמה הקולקטיבית, ובין התשוקה למחילה לבין ההנאה מן החזרה ומשחזור שיכרון הכוח, שהתקיים בעת פעולת הנקם הצבאית. לנו, כצופים, משמשת פעולת השחזור כסוג של זרז למירוק המצפון, תוך השתתפות שאינה מחייבת נטילת אחריות.